11 מאי 2011
הגיון מול הגיון, בדרך לפיוס לאומי ואזורי
הבה וננסה להעמיד הגיון מול הגיון כפי המבוטא בידי דוברים שונים מהמחנות הניצים, מהאידאולוגיות המנוגדות (לכאורה) במקומותינו ולנסות להבין האם קיים פיתרון ובאם אכן קיים מהם קוויו הכלליים לכך (סיכום הפרטים, היכן שמצוי השטן, הינו בידי מנהיגינו, לכן בחרנום לתפקידם).
האם מדינה פלשתינית?
נכון צריך לתת צ'אנס לשלום", נכון מאד. כתר נא זעיר, אנו הלא כבר נתנו, הלא כן? נתנו זאת בהסכמי אוסלו וקיבלנו אלפי נירצחים יהודים. ובכן בסדר, בואו נישכח זאת, למה נהיה קטנונים, יהודים נירצחו? למה נעשה ענין, יהודים רגילים להרצח, יהודים אוהבים להרצח, הלא אלו קורבנות השלום דהיינו, חייבים היו להרצח, היגיע להם להרצח, חיוני היה לרצחם על מזבח השלום ואכן זה היה גורלם-גורלנו. כנאמר, אנו, "חדלי אישים כמותנו" מתעסקים בזוטות ולוקים בקוצר ראיה משווע וכי מה זאת בינינו קבר יותר או קבר פחות. באטימות מוחין של אנשים פרימיטיבים (בלשון סגי נהור כמובן), מסרבים אנו לראות את התמונה הכללית, את אופק השלום הזוהר מבעד למסך המדמם של אלפי גופות ומצבות מתינו ונירצחינו.
אפשר בהחלט כי החלטות בינלאומיות "יקימו" מדינה פלשתינית גם ללא משא ומתן עמם. הקמת מדינה פלשתינית באורח חד צדדי תוביל במוקדם מהמאוחר למלחמת חורמה בין ישראל לפלשתינים עקב הקצנה חמאסית/איראנית ביו"ש ועקב היוותרן של בעיות היסוד בינינו בלתי פתורות ותלויות ועומדות לרועץ בפני המעורבים בסכסוך ולכן אל לישראל להסכים לכך. המדיניות הישראלית חייבת לדבוק במשא ומתן עם הפלשתינים כאפשרות היחידה להשכנת שלום "משני צידי הנהר". המדינה הפלשתינית בין אם לרצונה ובין אם לאו, תהיה חייבת את שרידותה לשיתוף הפעולה הישראלי וזה כמובן יופסק לחלוטין בתנאים חד צדדיים. חצוצרות השלום המגיעות מהכיוון האמריקני בנוסך "חלון ההזדמנויות אשר ניפתח לשלום עקב "אביב העמים" הערבי באזורנו" הינו שטות גמורה, ההפך הוא הנכון. קלינטון את אובמה "מדברים בחירות" והשגת "שלום" לשם קידום עניניהם האישיים מעבר לים. ישראל חייבת לשקול את טובתה היא ובאורח שאינו מסורתי לדאבוננו, לנהל מדיניות מעט יותר עצמאית מהקו האמריקני שמירב הסימנים מורים בו כי ישראל אינה כוס התה של הממשל הנוכחי (וגם לא תהיה), עד החלפת העומדים כיום בראשו.
מצער (ומחריד) יהיה להיווכח כי ישראל מסכנת את קיומה בעבור נזיד עדשים אובאמי אשר מצידו מעונין אך לסמן "כן, הוא יכול" ושישרף המזרח התיכון (על ישראל) עם גמר הקדנציה שלו בנשיאות.
גישת שמאל למול גישת ימין
כולנו תאבי שלום. כולנו שואפים לשלום ולפירותיו העתידים אשר בהם ישב איש איש תחת גפנו ותחת תאנתו (או עם הבית צמוד הקרקע, המכונית המבריקה ומערך הפלזמות). השאיפה לשלום אינה פוליטית וחוצה מחנות, זו שאיפה פנימית, קמאית, אנושית. הוויכוח בין המחנות הפוליטים, בים שמאל לבין ימין אינו בעצם השאיפה לשלום אלא בדרכים להשגתו וכאן כבר נחלקות הדעות בחריפות כה רבה עד כי מדיברי פלוגתא גרידא הפכו הפולמוסים לצבועים באבק שנאה בין המחנות. זו השנאה המרחיקה את השלום באשר אויבינו רואים את הקולות ומפנימים את שרואות עניהם דהיינו, סבלנותם תשתלם, היהוד יאכלו חיים האחד את השני וכל שהערבים אמורים לעשות הוא להחריש, לסרב להכנס למשא ומתן ולחכך כפות ידיהם בהנאה למראה החיות בכלוב היהודי המקיזות זה את דמו של השני.
אויבינו כבר הפנימו מאז שנות דור כי אנו באיוולתנו נשחק לידיהם, כי הזמן משחק לטובתם כי אנו כה מפולגים ושוטמים האחד אתל השני עד כי בבוא הזמן נחריב את כל שבנינו בארץ ישראל בלא שאויבינו יהיו חייבים לירות ולו יריה אחת לרפואה, אנו כבר נעשה עבורם את העבודה באורח יסודי יותר, אנו היהודים (זו הכללה, אך בהחלט במקומה), הרי מצטיינים בכך.
לא ניטעה רבות אם נניח כי הציבור שואף השלום במדינת ישראל מונה כ- 80% מהאוכלוסיה הכללית (תן וקח). לכן לא ניטעה במדה ונכנה מחנה עצום זה, הכולל אנשים מכל המחנות הפוליטים "היהודים", בשם "חובבי ציון" בעוד שהמחנה האחר, 20% הנותרים, ניתן לכנותו ביושר "מקעקעי ציון". מטרת המאמר אינו בהסבר מהות הכינויים הללו ואנו נניח כי הקורא כבר מבין את הנובע מהם.
שמאל אוטנטי, מתון
מהו שאומרים לנו אנשי השמאל המתון, "קודם ניבטח אזי ננסה".
לטעמם של אלו אמנם דרכם מבוטנת בסלע, אך האם כך הוא? האם אנו חיים בקזינו אשר בו הסיכוי "להרוויח" שלום הינו 50-50% ? שהרי לאיש ביניהם אין מושג ירוק מהו שיקרה לאחר הקמת מדינה פלשתינית (אם וכאשר) ב"שטחים" (לא "השטחים"). ובכן ראשית עלינו לגמור אומר בנפשנו אם עלינו להסכין עם אותם סיכויי 50-50% הללו דהיינו, אם הרווחנו שלום מה טוב. אם הפסדנו שלום וקיבלנו מלחמה, נו, זה הרי "שם המשחק", אלו חוקי הקזינו, 50-50% הלא כן? פעם מפסידים ופעם מנצחים. אהה- אפשר ואין פעם נוספת, אפשר ואין הזדמנות שניה עבורנו, אפשר כי במדה והפסדנו הרי שהיפסדנו לא קלף או אסימונים כלשהם, אפשר בהחלט כי הפסדנו את מדינתנו ואת חיינו במשחק ההימורים הזה של 50-50% . הרי כל ילד-גן במדינת ישראל כבר יודע כי הערבים יכולים להפסיד "במשחק" אין ספור פעמים והדבר לא יזיזם מיכולתם ומנחישותם לחזור "ולשחק" בעוד שאנו, מדינת ישראל, משחקנו הוא משחק סכום אפס, הפסדנו, נירצחנו. ממש עונג הוא לנו לשחק במשחק כל כך פשוט אשר התוצאות החד-ממדיות קופצות באורח מיידי, ממש נהדר. "היי, קרופייה, עוד ג'טונים בבקשה", שהרי תענוג להמר, בפרט על חיינו, הלא כן?
זו בעיית כל תכניות השמאל האוטנטי המתון. הם יודעים בדיוק נמרץ כיצד להגיע לשלום, כיצד נחזיר שטחים, נפנה התישבויות ביו"ש והופ, קיבלנו שלום. כל שעלינו לעשות לטעמם הוא לענות לגחמותיו של ה"אבו" הפלשתיני המגובה ב"חוסיין" האמריקני ובא שלום לעולם. הכיצד זה אנו "הפרימיטיבים הישראלים" איננו מסוגלים לראות זאת, הרי הדבר כה ברור ומובן. ובכן זהו שדבר אינו מובן משום שצריכים אנו כולנו לעבור "קורס נביאים" על מנת להבין ולחזות מה יקרה לאחר "פרוץ השלום". וכידוע, מאז שחרב בית המקדש פסה נבואה מישראל. כפי שגרסנו לעיל, אפשר כי נופת צופים תשרה עלינו והנירוונה תרד על הארץ אך בה במדה אפשר כי אנו צועדים בכך לדרך של יגון שכול כאב והשמדה טוטלית. הסיכויים שווים הלא כן?
ובכן זהו שלא. ב"משחק" המזרח תיכוני לעיל הסיכויים אינם 50-50% לשלום (אשר גם הם, אפילו והיו נכונים, הדעת אינה סובלת הימור כגון דא על חיי כולנו), הם למצער, נכון לזמננו זה, 20% לשלום אמת ו – 80% למלחמה, שכול, יגון ואפשר כי אף סיכויי השמד עבורנו.
זכרוננו הציבורי קצר ומצומק להפליא. וכי כבר שכחנו כי במדה והערבים יניחו נישקם ישרור שלום מיידי במזרח התיכון ואילו במדה וישראל תניח נישקה לא יוותר ולו יהודי חי אחד ממערב לנהר ועד הים? כאשר אנו תמהים מדוע זה ניגזר עלינו לחיות על חרבנו, עלינו לכוון את האצבע אל החשכה סביבנו ולא לחפש הסיבות לכך מתחת לפנס. אכן אנו עושים ונעשה טעויות אסטרטגיות וטקטיות אשר יקשו עלינו להגיע לשלום אמת אך אל לנו לשכוח, אנו עם שוחר ושואף שלום אשר בכנות מבקש לחיות תחת גפנו ותחת תאנתו ושאיפה זו מאחדת את מירבם המכריע של שדרות הציבור. במדה ונמשיך בהלקאה העצמית ונתעלם מחלקם המכריע של הפלשתינים בהנצחת המצב באזורנו הרי שאנו במו ידנו מקעקעים את סיכויי השלום באזורנו.
נאמר כבר כי עלינו ללמוד מן ההסטוריה באשר הינה חוזרת על עצמה. אך כאן איננו ניצרכים אף ללמוד מההסטוריה, ההווה הוא המורה לנו דרכנו. נתנו סיכוי להסכם אוסלו וניכשלנו. נתנו סיכוי לפינוי לבנון וניכשלנו. נתנו סיכוי לגרוש גוש קטיף וניכשלנו. נתנו סיכוי לבחירות דמוקרטיות ברצועת עזה וניכשלנו.
מה אומר אדם מן היישוב לנוכח האפשרות "לפרוץ שלום" נוסף לנוכך השנים הספורות שחלפו? כמובן, לאור ניסיון קודם אנו ניכשל שוב. וכמובן, לא "ג'יטונים" יהיו מעורבים בכך, אלפי נירצחים יהודים ישלמו שוב בחייהם. אין צורך לעבור "קורס נביאים מתקדם" לשם כך, המציאות והעובדות הניפרשות לנגד עינינו אך לפני שנים מעטות מדברות עבור עצמן, זו אינה היסטוריה זו מציאות עכשווית אוטנטית.
טוען השמאל ובצדק רב כי תמיכת אומות העולם (העולם המערבי כמובן, תמיכת עולם האיסלם הוא מעבר לתקווה עבורנו לעת הזו), הינה חיונית לחוסנה של מדינת ישראל ומכאן כי על ישראל להאזין לדרישות המערב מאתנו ואף לוותר על מספר קווים אדומים החיונים עבורנו. נכון, הנושא הינו חיוני אך כבכל ענין וענין הרי שאנו חייבים להביא בחשבון את עקרון המדתיות (פרופורציה) דהיינו, עד כמה עלינו להרחיק לכת ולהתפשט מנכסינו האסטרטגים על מנת לרצות מספר ממנהיגי המערב, עד כמה עלינו לרצות את אירגון האו"מ. היכן הוא הקו הירוק, החום, הארגמני והאדום (טועה זה החושב כי אך קו אדום ברור אחד הוא בלבד הקיים).
שיטות המשא ומתן של השמאל המתון הישראלי הינן "ייחודיות" בכל העולם. הצדדים למשא ומתן ברגיל שומרים את קלפיהם קרוב לחזה על מנת שיוכלו לשאת ולתת ביעילות מירבית תוך שמפיקים השגים מיטבים. אצלנו לעומת זאת, השמאל פורש וחושף את כל קלפיו (בשמנו-מי שמו?) עוד לפני שהחל המשא ומתן, הינו מיידע היריב ביעד הסופי שלו-שלנו ולמעשה גורם בכך ללחץ רב יותר לוויתורים נוספים מצדנו, הפוגעים באושיות קיומנו (תרחיש זה ניכר גם בענין שחרור גלעד שליט, גם כאן מעורב השמאל הפוליטי, והמהווה גורם מכריע בדחיית שיחרורו של חיילנו).
את הדה-לגיטימציה העולמית כנגד ישראל מוביל למעשה אותו השמאל הישראלי (חלקו הקיצוני יותר) הטוען דווקא לחיוניות הלגיטימציה עבורנו דהיינו, דבר והיפוכו הדרים בכפיפה אחת. אכן על פניו השמאל האוטנטי אינו שותף ברגיל לעידוד מסע החרמות והדה-לגיטימציה המנוהל על ידי חלקים קיצונים בתוכו. מאידך-גיסא, אם אינו מסכים לכך, מדוע אינו יוצא נגד ומגנה? ובמדה ושותק ואינו מגנה הרי סביר כי הינו למצער בשתיקתו תומך במסע ההכפשה האנטי ישראלי ומכאן הינו נידרש לחשבון נפש נוקב.
השמאל מתלונן על כי הבוחר הישראלי נטש אותו. והכיצד לא, לאור התנהלותו האנטי ישראלית בענינים קיומים למדינת ישראל? לא הבוחר נטש את השמאל, השמאל נטש את העם. נשמעות טענות מצד שמאל כי "החברה הישראלית מתפרקת" בעוד שכל הסימנים מעידים על כי החברה הישראלית הולכת ומתלכדת פוליטית ואילו "ההתפרקות" באה מצד נישתי זניח בעם המוצא עצמו יותר ויותר מזדהה עם אויבינו, כנגדנו.
ימין אוטנטי, מתון
מהו שאומרים לנו אנשי הימין המתון, "קודם ננסה אזי (בהתאם) ניבטח".
וראשית הערה לסדר. ברי הוא כי קיים בקרב אנשי ימין בנינו כעס רב ובדין על עשרות שנות הדרה, התעמרות והתעלמות מצד הממסד אשר היה מזוהה רובו ככולו עם השמאל הישראלי. אין הכוונה להשכיח מעשים אלו אך עם הזמן דברים השתנו, אנשי הימין ברובם (למעט כיסי הדרה מקומיים ובהם אנו מטפלים במאמריינו באורח שוטף), אינם מודרים יותר, הם שותפים לשלטון במדינת ישראל ועליהם להמשיך הלאה, להניח לרגשות הקיפוח מאחוריהם ולא להתיר לרגשי טינה שעבר זמנה להדריך רגשותיהם ומעשיהם. ככל שהציבור יהיה מלוכד יותר סביב המטרה המרכזית והיא קיומו, רווחתו, אחדותו של העם לשם עמידתו בפני האתגרים הקיומים העומדים בפנינו, למרות חילוקי דעות לגיטימים באשר לדרך הביצוע בה נלך, כן ייטב.
הימין המתון והקיצוני יחדיו רוצה בשלום ממש כפי שרוצה בכך השמאל המתון (השמאל הקיצוני-אנרכיסטי-פשיסטי אינו תאב שלום, הוא נישכר ופורח ממצב הסכסוך התמידי), אך הימין גורס כי אינו מוכן יותר להשתתף במשחק סכום האפס המזרח תיכוני. הללו אינם מוכנים להמר על גורלו של עם ישראל יותר, עשינו זאת משך עשרים השנים החולפות טוענים הם, מספיק הוא מספיק.
אין דומה הסכם שלום תוך וויתור על שטחים עם מצרים, לבנון ואולי גם ירדן לאשר עומד לפנינו עם הפלשתינים. הרשות הפלשתינית ואירגון החמאס מצהירים כל אחד בדרכו הוא על כוונתם לחסל את מדינת ישראל, כל כולה, על כלל יהודיה. איננו יכולים ליצור מקבילה בין הסכמי השלום שחתמנו עד עתה עם מדינות לגיטימיות, להסכם אפשרי עם הפלשתינים. כאן המדובר הוא בהסכם (אם וכאשר) עם יישות טרור בחלקה באיצטלה מזוייפת של מכובדות, אשר אמינותה שנויה מאד במחלוקת וכוונותיה להשמדתנו אינן ניסתרות. גם בקרב הפלשתינים ממש כמותנו, המטרה הינה ברורה ומוצקה, חיסול היישות הציונית, הם נחלקים בדרך להשיג זאת, ממש כמחלוקת במקומותינו בין שמאל לימין.
לטעמם של אנשי ימין, איננו חיים בקזינו ואל לנו לעסוק בהימורים על קיומנו. הימין אינו מוכן יותר לחוות "קורבנות שלום" שהרי כבר חווינו זאת, השכול כבר השתולל ברחובותינו, עד מתי ועד כמה עוד נהייה מוכנים למנות מתינו? ספרנו, קברנו, הצבנו מצבות, הצבנו גלעדים, למדנו (למדנו?) את לקחנו וכעת מה הלאה? זמן לצאת מן הקופסא לדרך חדשה אחרת, בעלת סיכויים גדולים יותר.
הימין דורש ערבויות ביטחון מוצקות על מנת שיתן הסכמתו לחתוך בבשר החי. הימין גורס כי גושי ההתנחלויות ביו"ש הינם חגורת המגן על רצועת החוף שבין גדרה לחדרה (ממש כפי שיישובי גוש קטיף ספגו את האש המוכוונת כיום כנגד יישובי עוטף עזה). באזור זה תואי הקו הירוק הישן כמוהו כגבולות אושוויץ (כמאמר אבא אבן ז"ל).
הימין גורס ובצדק, כי הינו מוכן לוויתורים כואבים במדה ונשיג וללא עוררין את קץ הסיכסוך בנינו לבין הפלשתינים בערבויות מדינות ערב ומדינות העולם. ההכרה במדינת ישראל כמדינת העם היהודי חייבת להיות ללא עוררין. זכות השיבה הפלשתינית תהיה מוכרת אך ורק לשיטחי הרשות הפלשתינית, מדינת ישראל עבורם – יוק.
הימין עומד על הצורך ובצדק על סידורי ביטחון אשר יהיו כה נוקשים וחותכים עד כי יהוו ערובה מפני תקיפה ערבית את ישראל לאחר השגת ההסכם.
הימין עומד על צעדי ענישה בינלאומים כנגד המפר את ההסכמים (נושא אשר חסרונו בהסכם אוסלו והעדר מנגנון פיקוח יעיל על קיומו , תרם יותר מכל לכישלונו המהדהד).
מספר תובנות הנובעות מהאמור
השוני המהותי בין אידאולוגיות השמאל והימין אינו רב כלל וכלל שניהם דוגלים בקיום מדינה יהודית, ציונית דמוקרטית וקפיטל-סוציאליסטית. השוני הוא בדרך ובאמצעים להשגת שלום אמת ובר קיימא באזורנו ולא במהות שהרי כולנו שואפים לשלום ורובנו מוכן לשלם מחיר, אפשר כואב, על מנת להגיע לשלום אמת באזורנו. ההבדל המהותי בין הזרמים, ימין ושמאל, הוא בתנאים ובעיתוי. השמאל טוען, שלום עכשיו, מיד, כרגע, כעת או לעולם לא, הפרטים אינן כה חשובים, מסמך השלום הוא החשוב, צורתו ותוכנו אינם הענין, עצם חתימתנו על הסכם השלום עם הפלשתינים יבטיח את יציבות השלום. הימין גורס, אכן שלום, כולנו כמובן רוצים שלום, אך מילת המפתח היא שלום אמת ויציב, שלום בר קיימא למצער לטווח הניראה לעין ובאם כך, יש לו לימין תנאים מסוימים החייבים להתמלא לפני שיסכים לשלום "בכל מחיר" (באופן יחסי) כפי גישת השמאל
ובכן, האם פרושו של האמור לעיל כי לנצח נחייה על חרבנו? וכי אין סיכוי לשלום באזורנו? התשובה היא כן ולא. כן, בטווח הקצר והבינוני עדיין נאלץ לחיות על חרבנו. לא, באשר בטווח הבינוני והארוך אפשר כי ייפתח הסיכוי לשלום אמת באזורנו.
"אביב העמים" הערבי, במתכונתו האוטופית, אפשר ויבשיל לכדי הקמת משטרים מתונים הצועדים במעלה הדרך לקראת דמוקרטיה. מאידך-גיסא, אפשר וסביר יותר כי המדובר אך בחילופי שלטון ובהחלט אפשר ו"האביב" הערבי מוביל לעבר משטרים חשוכים יותר, איסלמיסטים-תאוקרטים יותר, קיצונים יותר בטווח של 5-10 שנים. כאשר המצב כה נזיל ואפשר כי זה יימשך וייקבע באזורנו מ- 5- ועד -20 שנים לעתיד, וכי מי חכם וידע. ולכן, שומה עלינו לנקוט משנה זהירות. כל צעד מוטעה, כל וויתור לא זהיר, כל וויתור שהוא, עלול להעמידנו במצב קיומי עתידי בילתי ניסבל עד התיצב האזור, אם בכלל.
עלינו לסנן את רעשי הרקע, את מסע ההפחדה העובר עלינו הן מטעם ארצות הים והן מטעם שלוחיהם, עוזריהם ומשתפי הפעולה המאותננים הישראלים של פריצי ארצות הים, אשר שיקוליהם אינם כוללים טובתה של מדינת ישראל. עדיין לא הפנמנו כניראה כי אנו עוברים מסע הפחדה מתוזמר, חסר עכבות ורחמים הבא לכופפנו ולהביאנו לקבל את תנאי "האבו" הפלשתיני וממשל "החוסיין" האמריקני בעוד שאנו מוותרים על סיכויי קיומנו העתידים. בל נשלה עצמנו, "האבו" וה"חוסיין", צועדים יד ביד (להבדיל מהעם האמריקני), הללו לא הפכו ולא יהפכו לפתע לציונים. הללו אינם רואים עין בעין את טובתה ושרידותה של הישות הציונית במזרח התיכון, לגביהם אנו מהווים מטרד, מכשול אשר מוטב היה למזרח התיכון ולעולם בלעדיו. לא נעים אך זו המציאות הקרה והאכזרית.
הכרת והפנמת המציאות כמתואר לעיל הינה הצעד הראשון בדרך לפתרון. במצב הנזיל באזורנו הרי הפיתרון של הסכמי בינים אשר ידחו את הצורך בוויתורים לפלשתינים, באשר אפשר ויהפכו לעובדות קבע ללא חזרה אחורה. ולכן יש להמנע מאותם וויתורים עד התיצבות האזור, שאז ניתן יהיה להכנס למשא ומתן להסכמי קבע.
בדיוק מסיבה זו יבקשו הפלשתינים להמנע מהסכמי בינים על מנת שיוכלו לקבוע עובדות בשטח אשר תדחקנה את ישראל לפינה כעת ובוודאי אם וכאשר נגיע ליישורת האחרונה במשא ומתן להסכמי הקבע.
גם בידי הפלשתינים וגם בידי ישראל נימצא לכאורה "נשק יום הדין". הפלשתינים יכריזו בחסות האו"ם מדינה בגבולות 67 (כשלב נוסף במסע השלבים להכחדתנו) ויחתרו להוציא החלטות או"ם המכירות בישראל כגוזלת שטחים לא לה כפועל יוצא ומכאן אפשר כי ידחפו גם להטלת סנקציות בינלאומיות על ישראל.
ישראל מצידה יכולה להכריז על כל אזורי ההתישבות ביו"ש (ועוד מרחב נוסף למשא ומתן עתידי), כמסופחים לישראל. החוק הבינלאומי (היבש) אפשר ותומך באפשרות זו, כמו גם נוכחות צבאית באזור בקעת הירדן ושליטה אווירית ממערב לנהר. ניתוק כל הקשרים בינינו לבין "המדינה" הפלשתינית ירוקן את רעיון המדינה הזו מתוכן, תוך שאיננו מכירים בקיומה (כפי שזו אינה מכירה בקיומנו). בנוסף, על הפלשתינים כמדינה מוטלות חובות כיבדות משקל לנוכך הקהילייה הבינלאומית אשר "תכשרנה" את צעדי ישראל כנגדה (אפשר כי גם בשיתוף מדינות מערביות ניפגעות), מפאת כי בוודאות, למצער מוחלטת, תהפוך "מדינת הגדה המערבית הפלשתינית" למדינת טרור המסכנת את ישראל, מסכסכת את המזרח התיכון ומסכנת את אירופה על כל המשתמע מכך ליחס הקהיליה הבינלאומית השפויה כלפיה.
רעיון הקמת המדינה הפלשתינית ללא הסכמה ומשא ומתן עם ישראל אפשר כי יתברר כיריה ברגלם של הפלשתינים. עד היום הינם מייצבים עצמם כמסכני עולם מקצועים הזכאים לתמיכה גורפת מצד בעלי אינטרסים שסיבתם תלושה מהענין . משתוכרז ואף אולי תקום מדינה מעין זו הרי באחת יתברר "מיהו המוץ ומיהו התבן". הפלשתינים לא יוכלו להתלות יותר באילן ה"כיבוש" (שמעולם חוקית לא ארע). לפתע ממסכני העולם יהפכו למטרד עולמי על כל המשתמע לחיוב עבורנו. לפתע יאלצו להחל וללכת על רגליהם שלהם, לייצר, לשלם חובות, לשלוט בשטחיהם, לחנך ילדיהם למצב חדש, לשקם וליישב מליוני פליטיהם. אין למצער ספק כי מתחים חברתים ודתיים קיצונים אדירים יווצרו עקב כך בתוך חברה זו אשר אינה אמונה על פתרון בעיות בכח הדיון אלא בעיקר בכח הזרוע והנשק. ואכן, "השמחה" תרבה שם.
אנו נחליף תפקידים. כיום יושבים הפלשתינים במקומם בנחת, צופים במהומה והמבולקה החברתית הישראלית ומחככים ידיהם בהנאה בצפיה להתפוררותנו (זה לא יקרה, אך הם אינם משיגים זאת). עם פרוץ "המדינה הפלשתינית" (מסכנים "משנאי החינם בנינו", מהיכן יקריצו שלמוני אתנן כעת?), אנו נעבור ליציע הקהל ונחזה בהתרסקות החברה הפלשתינית אשר אפשר בהחלט כי מדינה עבורם במתכונתה הכפויה תהיה אסונם.
חברה אשר כל המאחד אותה הוא השנאה לישראל והזניחה כל שביב אידאולוגי מאחד אחר לשם קיומה אינה מסוגלת באחת לשנות כיוון ולפעול כמדינה מתוקנת, למעט הנהיה האיסלמיסטית "המאחדת" אשר אינה בדיוק תורמת לכינונה היציב של מדינה. המלחמות הפנימיות בין האיסלם הרדיקלי למתון ולחילוני שם אפשר בהחלט כי בטווח הזמן הניראה לעין יהרסוה עד היסוד. לחילופין, אפשר כי שוב יפנו כהרגלם את מתחיהם הפנימים כלפינו אלא שאנו נהיה ערוכים לכך מבעוד מועד בכח עדיף.
ולכן, עדיין קימת ברירת המחדל שאינה רצויה לנו, להפיכת היישות הפלשתינית למדינת טרור כנגד ישראל, מדינה חמאסית-איראנית ומשום כך עלינו לעשות כל מאמץ שלא להגיע להקמת מדינה פלשתינית ללא משא ומתן עמנו, אשר הוא שיפתור בדרך הדיונים את בעיות הליבה הבסיסיות בנינו, אך גם אם לא ייסתיע, תקום מדינה פלשתינית באורח חד צדדי, השד אינו כה נורא, אפשר כי יוברר לנו כי מעז יצא מתוק וכי עבורנו (בניגוד לפלשתינים) יירב החיוב על השלילה.
אם אנו כה חרדים לשבירת הקיפאון המדיני, הנה הוא השבר, המדינה הפלשתינית אשר סיכויה גדולים ביותר להפוך לשבר כלי עבורם ולרווחה, עקב שברם, עבורנו. אפשר כי בעבור זמן, וארועי ההתכתשות המדממת הבאה בנינו לבין "המדינה הפלשתינית", יכירו הפלשתינים והעולם בכך כי הפתרון הנאות יותר לבעייתם הלאומית הינה מיסוד הפלשתינים בשטח ממלכת ירדן לשעבר (אשר אזי בוודאי תחדל להתקיים), כה-מדינה הפלשתינית. טוב להם ומכאן טוב לנו. באשר מדינה פלשתינית בשטחי יו"ש תנציח את הסכסוך המדמם לדורי דורות.
התסריט לעיל אינו לרכי הלב, לבולסי הסושי ולאנשי המזון המהיר בנינו, אנשי ה-שלום עכשיו, שלום כעת, חלון השלום ועוד כהנה וכהנה פתפוטי ביצים. רק הנחוש, הפיקח והמפוקח, בעל החזון והסבלנות יזכה.
אהרון רול
המחבר הינו יועץ אירגוני ודירקטור ניהול פרויקטים בכיר לחברות ואירגונים בענף המחשבים
